כבוד הדדי

באחד מהבקרים הגשומים פסעתי אל עבר התחנה הקרובה. מבט אל עבר השעון הראה ששוב אאחר. מה התירוץ, הפעם. מי שמאחר, מזלזל. כך וורדה הנמהלת נהגה לומר. ידענו, השעון שלה נמצא במוחה. לא פלא. רציתי להיות "היא" כי ה"היא" לא מאחרת, לא טועה. אה, גם לא נשואה. אבל, באותו בוקר וורדה לא הגיעה. לא, לא איחרה. לא הגיעה. כמה היינו מאושרים. יחד עם זאת הרגשתי לא נוח, אולי קרה משהו. ומה אם היא צריכה עזרה. החלטתי להגיע אליה. הרכב שלה נמצא בחנייה. בריצה הגעתי לכניסה. צלצול בפעמון. מי שפתח לי את הדלת היה גבר בגיל העמידה.
" מי אתה," הרגשתי חנק.
" שכן, ומי את? "
" עובדת שלה," עניתי.
" יש לה עובדים?"
רצתי אל חדר שינה. מבטנו נפגשו. היה בו משהו שלא האמנתי שאמצא אצלה. "תודה"
" בטח כבר ריכלתם עלי, לא?" על פניה הופיעה חיוך סרקסטי.
" לאף אחד לא סיפרתי לאן אני הולכת, הם גם לא שאלו

" יש לי סרטן,"
" לא מצאת חבר אחר?"
צחקה. ידעתי, לא משנה מה יקרה. יש לי מטרה, קוראים לה וורדה. במשרד לא צריכים לדעת. היא תרצה, תספר. לא תרצה, לא תספר. אני אהיה לצידה כל עוד צריך.